איך אתם בסוכות? נהנים? נוסעים להורים? קניתם ד' מינים מתחת לבית, במחיר טוב ומתוך מבחר עצום? קבלו את סיפורו הבלתי נתפס של ר' יוסף יצחק קופציק, שליח חב"ד בלה פאס – בוליביה בדרך לארבעת המינים.

"כל שנה אחת מההתמודדויות שלנו זה להשיג ד' מינים.

בשנתיים הראשונות לשליחות לא חשבתי שזה יכול להיות בעיה, ושלחנו את זה בטיסה עם בחור שהגיע לעזור בחודש החגים.

בשנה השלישית, לא מצאתי בחור שיבוא, אבל מצאתי כרטיס זול לניו יורק. טסתי ל-770.

15 שעות טיסה כולל החניות ביניים (2 חניות ביניים מינימום…) כל צד! בקושי ישנתי לילה ב-770 ולמחרת חזרתי.

בטיסה האחרונה, שאורכת כשעה נפלה לראשי מחשבה: ומה אעשה אם יחרימו את הד' מינים בשדה התעופה? המחשבה הטרידה אותי עד הנחיתה.

וממחשבה – למעשה. השוטר שעומר ליד המסוע של המזוודות חושד בחבילה המוזרה, מבקש לפתוח אותה. כשהוא רואה שזה פירות ועלים הוא מפנה אותי לנציגה של משרד הבריאות שעומדת ממש ליד. אני קולט שאם זה מגיע לידי משרד הבריאות זה לא ייצא משם לעולם.

מה עושים?

בהחלטה של רגע, אני כמעט מתעלף בידיים של השוטר. ואני מסמן לו שחסר לי חמצן. בגלל שזה שדה מהגבוהים בעולם מעל 4.000 מטר גובה יש באופן קבוע רופא עם ציוד ובלון חמצן.

השוטר מבהיל אותי לרופא שמשכיב אותי על אלונקה, מודדד לי את החמצן, אכן החמצן נמוך (החמצן נמוך כל פעם שאנחנו נוחתים שם) הוא מחבר אותי למסיכת חמצן, והשוטר חוזר לעיסוקיו.

השדה קטנטן, ומהאלונקה אני עוכב בדאגה אחרי התור במכס, לפתע אני רואה את נציגת משרד הבריאות זזה לדבר עם מישהוא. אני מנצל את ההזדמנות ורץ לעגלה שלי וישר החוצה… (היה ממש מצחיק לראות את הפרצוף ההמום של הרופא כשזינקתי)

השנה חשבתי שסופסוף לא יהיה לנו כאב ראש עם הד׳ מינים. אחת מהקהילה נסעה לארץ והייתה אמורה לחזור לפני ראש השנה. סיכמנו איתה שהיא תביא את הד׳ מינים במזוודה שלה.

 נשאר ׳רק׳ למצוא מישהוא שיקנה את הד׳ מינים, בתחילת אמצע אלול זו משימה לא פשוטה…. מישהוא שיארוז, מישהוא שיקח מהכפר, מישהוא שיעביר ליהודיה מהקהילה. רק תחשבו על כל הבקשות והתיאומים, והכל בשלט רחוק מבוליביה.

בסוף, אחרי שטירטרתי את כולם, בגלל שלנכד שלה אין בייביסיטר בעשרת ימי תשובה היא הזיזה את הכרטיס לתחילת סוכות. נו, יהיה לך את ארבעת המינים לחמשה ימים מהחג. היה לה קשה להבין מה הבעיה.

 טוב. מה עושים?  בגלל מגבלות הויזה אין לישראלים אפשרות לעלות על טיסה מהיום להיום. צריכים להמתין כמעט חודש עד לקבלת הויזה בדרכון. פניתי לבחור עם דרכון זר שיבוא מ-770

עד שהוא ענה לי.

בדקנו עם שליחים במדינות שכנות, פרו, צ׳ילה, ארגנטינה לכל המקומות האלה עדיין לא הגיע ד׳ מינים. ועד שיגיעו הד' מינים, לא יודע אם נמצא זמן ואפשרות לשלוח אותם אלינו בצורה בטוחה. והמחירים גבוהים מאוד. מאוד.

התברר שהרב עופר קריפור שולח במשלוח דיפלומטי ללימה. ניתן לצרף גם את שלנו.  המחיר – הגון…

 טוב. ביקשתי מהשווער שלי ש״יקפיץ״ את הד׳ מינים לקרית מלאכי.  משם נסע לירושלים למשרד החוץ שקולניק שהחתן שלו גר בלימה.

 אחרי שבוע הד׳ מינים בלימה. החתן של שקולניק לקח את זה מהשגרירות והביא את זה לנהג מונית ששלח את זה בטיסה לקוסקו.

 עופר קריפור הצדיק נסע לשדה לאסוף את החבילה. ואז התחיל מירוץ בזמן למצוא מטיילים שנוסעים ישר לבוליביה. אבל לא ביום כיפור רח״ל ולא בשבת…חשבנו להטיס מישהוא – אבל העדפנו להעביר בדרך היבשה. חסר לנו שיחרימו את זה בשדה התעופה…

 בסוף הוא מצא זוג שנוסעים עד אמצע הדרך – עיר בשם פונו בפרו.

טוב. אסע לשם בעצמי.

 כמה זמן נסיעה זה? 6-7 שעות… כל כיוון!

מתי אסע?

ראשון – ערב חג. לא שייך.

שישי – ערב שבת לא שייך.

חמישי.

מיד למחרת יום כיפור אחרי צום וכל התפילות שבהם עליתי חזן, נעילה, הכנת סעודה למוצאי הצום, והגשת אוכל לכל המטייילים הרבים, והכנת חלות וחלוקתם לקהילה (כמו בכל ערב שבת) יצאנו לדרך.

 אני מענדל׳ה ובערל׳ה.  למה לקחתי איתי את הילדים? פשוט. העדפתי להיות בייבי סיטר לפחות לחלק מהילדים. גם ככה לא יהיה קל לחיה לנהל את הבית חב"ד עם ארבעה ילדים, לפחות אעזור לה עם שניים מהם. לא חשבתי לרגע שזה יכול לעשות כזה בלגן.

נסיעה של 3 שעות. מצד אחד הכבישים מלאים בורות ומהמורות, חלק מהדרך הדרכים בכלל לא סלולות. מצד שני, אחרי יותר מ-7 חודשים שלא יצאנו מהעיר, נחמד קצת לראות את הטבע, את המרחבים העצומים והנופים המדהימים.

מגיעים לגבול הבוליביאני. עיירה מלוכלכת ומאובקת.מלאה במשאיות מקרטעות שמעבירות סחורה ממדינה למדינה. מאות סבלים מתרוצצים עם קרטונים של פירות וירקות, בדים, ברזלים מתכות ומה לא. למשאיות לא נותנים לעבור את הגבול כך שכל משאית נפרקת במדינה אחת, הסבלים מעבירים את הסחורה למדינה השכנה ושוב מעמיסים את המשאית.

כך שאין שם רגע דל. הכל מלווה בצעקות, צרחות, צפירות, רעש לא נורמלי…

העיירה שוכנת על גדות אגם טיטיקאקה. האגם הגבוה בעולם. הגבול הוא בעצם גשר גדול וארוך שעובר מעל יובל מסוים של האגם. מצד אחד בוליביה ומהצד השני פרו.

 יורדים מהמונית. לוקחים עגלת-אופניים למזוודה ולילדים. ונוסעים לכיוון הגבול.

בדרך נהג האופניים שואל אותי: יש לך אישור להוציא את הילדים מבוליביה???

 מה?! מה זאת אומרת?  צריך אישור להוציא את הילדים מבוליביה. הוא אומר.

מתברר, שכנוסעים עם ילדים בליווי הורה אחד, צריך שההורה השני יחתום בנוכחות שופט על אישור מיוחד להוציא את הילדים מהמדינה. טוב. אין לי אישור כזה.  אולי נעבור בלי להחתים יציאה מבוליביה?

 למזלינו, שוטר של האימגריישן עומד מחוץ למבנה ומסתכל מי מנסה להבריח את הגבול…

 נכנסים פנימה. עומדים בתור. מבנה מלוכלך. חשוך. ללא תאורה. ותור ארוך ארוך. עשרות ומאות אנשים זרים כמעט מכל מוצא וגזע מחכים.

 ואני חושב לעצמי, כל המעבר הזה לא נברא אלא בשבילי. בשביל לתת לנו את האפשרות להביא ד' מינים. אין אפשרות שלא יתנו לנו לעבור.

אחרי חצי שעה, מגיע תורנו. הלב דופק. השוטר מסתכל בדרכון שלי, של הילדים, ומסמן לי עם ראשו לשלילה.אתה לא יכול לצאת מהמדינה. אני מנסה להתווכח עם השוטר הקשוח. בכל אופן. הרי אין לנו אזרחות בוליביאנית. אולי החוק רק למקומיים?

אני מסביר לו שנכנסתי לבוליביה בלי האמא שלהם וכעת אני רוצה לצאת. הוא התבלבל. כזה סיפור מעולם לא היה לו. אחרי התייעצות עם הממונים הוא חוזר. התשובה שלילית.

אי אפשר לצאת מהמדינה עד שיהיה אישור מהאמא. היא מוזמנת לבוליביה…

 אני יוצא מהבנין הדחוס והמלוכלך, וכולי סחרחורת. מה עושים? איזה אופציה יש?

לחזור ללה פאז עם הילדים ולנסוע בערב שבת. לצאת ב-5 בבוקר ולחזור ב-5 בערב… אבל עם עיכוב קל אני בבעיה עם שבת.

יום ראשון זה ערב חג ולא שייך ליסוע.

אני חושב לעצמי, בלית ברירה, אולי אטוס לחג למדינה שכנה.

אבל. אין שום אפשרות שלא יגיעו הד' מינים לבוליביה. הקהילה היהודית בלה פאז, בסץ קרוז ובקוצ'במבה סומכים עלינו. יש פה עשרות ואפילו מאות של מטיילים שלא יוכלו לברך על ד' מינים.

מתחיל טלפונים. אולי נמצא מישהוא שיעביר את הד' מינים מפנו למעבר גבול. מתברר שהמטיילים השאירו אותם בסוכנות נסיעות מקומים שכעת לא עונים לטלפון…

הילדים מתחילים להשתעמם. ואני מחפש דרך להעסיק אותם עד שנמצא פתרון. אני מתעניין אצל המקומיים, אולי יש פה סירה שתעשה לנו שיט באגם. ותוך כדי אני אמשיך לעשות טלפונים. אין פה סירה של טיולים הם מסבירים. אבל יש סירה שיוצאת מבוליביה ומגיעה לפרו.

 זה בדיוק מה שאני צריך!

בהחלטה זריזה אני מחליט לעבור את הגבול עם סירה… פעמים רבות פגשתי מטיילים שעברו את הגבולות בין המדינות בלי להחתים את הדרגון. בטעות או בכוונה. בחורים שהיו אצלינו עברו את הגבול בלי לשים לב בכלל שצריך להחתים את הדרכון.

זה לא מעבר כבול כמו בארץ. זה סך הכל שוק גדול שמסתובבים בו מאות פרואנים ובוליביאנים ואחד מהביתנים זה בנין שבו צריכים להכנס על מנת להחתים את הדרכון. לא תמיד שמים לב לזה בכלל. אני גר כבר כמה שנים בבוליביה, ומעולם לא ביקש ממני שוטר את הדרכון.

נו. אין שום ברירה אחרת. מאות יהודים מחכים לד' מינים…

אני שואל את הנהג אופניים איפה אפשר לארגן סירה שתעביר אותי את הגבול. הוא מסיע אותנו לאיזה מקום תוך כדי עיקופים כאלה ואחרים על מנת שלא נפגוש בשוטרים…

עולים על הסירה, אני מסביר לבעל הסירה שאסור לנו לפגוש שוטרים. הוא ישר "מבין עניין" מבקש עוד כמה דולרים על "ההברחה"… הנוף – מדהים. אגם רגוע ושקט, מוקף בהרים מושלגים. אבל אני לא יכול להנות מזה לרגע. אולי אני עושה טעות? אולי סתם הגזמתי?  מזל שצריך להשגיח על הילדים בשיט, ככה שהמחשבות הטורדניות חולפות להם.  כמה דקות של שיט ואנחנו בפרו.

 עוד פעם נהג אופניים לוקח אותנו והפעם לתחנת מוניות. אני מסביר לו שאסור שנפגוש שוטרים בדרך. באחת מפינות הרחוב הוא מסמן לנו לרדת. אתם תלכו בסימטה פה, תפנו שמאלה ובהמשך ימינה ושם אני אחכה…

 בסוף מגיעים לתחנת אוטובוס. בשביל לחסוך כמה גרושים, לוקחים מונית שירות ויוצאים לדרך בפרו.

אני מקדימה עם בערל'ה ומענדל'ה יושב מאחורה עם זוג בוליביאני.

חצי שעה נסיעה, יוצאים מעיירת הגבול, מתחילים את הנופים של פרו ו… 6 שוטרים עומדים על הכביש ליד 2 ג׳יפים של משטרות שונות של פרו. מסמנים לנהג לעצור.

פותח חלון.

ניירות בבקשה…

שוב, אל תחשבו שאני כזה חסר-אחריות. להבריח גבולות עם ילדים קטנים וכו׳

 הבחורים ומטיילים רבים עשו את זה הרבה פעמים. זה גבול ׳שכונה׳ כזה. אף אחד לא אמור להסתכל לכיוון שלך. אבל למזלינו… הפעם עצרו את המונית שוטרים. חשבתי שאולי בגלל מהירות גבוהה או לא יודע מה.

בהמשך התברר שבאותו יום מורדים מקומיים חטפו קבוצה של אנשי ממשל, וזה סיבך אותנו עם המשטרה…

מחשבה ראשונה: עוצרים אותי באשמת הברחת גבול וחטיפת 2 ילדים קטנים… אבל מה הם יעשו עם הילדים? ובכלל, שכחתי לקחת איתי תפילין… מה אני עושה מחר בבוקר?

 מחשבה שניה: חשוב טוב. יהיה טוב. אילו ידעתם כוחם של פרקי תהילים… מתחיל להגיד מהר מהר תהילים. יחד עם הילדים. מילה במילה. פרק של הרבי. פרק כ' והלאה.

 מחשבה שלישית: נמתין בסבלנות. אין לי מה להראות לשוטרים אז פשוט נחכה. הנהג מונית מוציא לשוטרים את הניירות שלו. הרשיון, רשיון מונית וכו׳

מאחורה, זוג בוליביאנים מוציאים גם הם את הניירות שלהם, ואני ממתין ב(חוסר) סבלנות. השוטרים מוציאים את הבוליביאנים ועושים חיפוש במזוודה שלהם. כמה דקות של מתח. וכל הזמן אני אומר עם הילדים תהילים.

 הקצין חוזר לרכב. מסתכל עלי ו… מתחיל לצעוק על הבוליביאני שהתיישב במקום שלו מאחורה: למה אתה יושב מאחורה, והוא יושב עם הילד מקדימה. זה מסוכן!

זה היה ממש מצחיק. חוקי התנועה פה הם בגדר המלצה בלבד. תמיד אניי ושב מקדימה עם ילד ולפעמים שניים, ומעולם שום שוטר לא אומר מילה. זה מאוד מקובל פה. הרי נדחסים פה לרכב כמה שיותר אנשים, המהירות גם ככה לא גבוהה בגלל תנאי הכבישים והבורות…

ופתאום. מה מעניין את השוטר? שילד יושב מקדימה… אני יוצא מהרכב ועובר אחורה בצייתנות…

 אחרי 2 דקות של לחץ הקצין חוזר, מחזיר לנהג את הרשיונות, לזוג הבוליביאני את הדרכונים ומאיתנו הוא כאילו שוכח. רגע אחרי והשוטרים מסמנים לנהג להמשיך בנסיעה.

 עכשיו אני בלחץ כל הדרך. ואם יעצרו אותנו שוב? נסיעה של כמה שעות בשמש קופחת ומזגן שעובד אבל לא מקרר.

 מגיעים לתחנה המרכזית של פונו. עיר אפורה ומלוכלכת. מונית לחלק השני של העיר שם נמצא המשרד נסיעות בו השאירו לי המטיילים את החבילות.
ב״ה כמה דקות אחרי והד׳ מינים אצלי.

 הלולבים וההדסים בגלילי קרטון חזקים והאתרוגים בארגז ארוז טוב. ו… הפתעה לחג. קריפור היקרים שלחו לנו 6 קילו בשר בקר!!! צדיקים..

חוזרים לתחנה מרכזית. אני מחליט "לפרק את החבילות".

 כמה מהלולבים אני מקצר ויחד עם הדסים ואתרוגים אני מחביא במזוודה בין בגדים מגבות וכו׳ כמה מהם בנרתיק והשאר בגליל קרטון. והיה המחנה הנשאר לפליטה…

 באנו לעלות למונית. יותר נוח. יותר מהר. יותר שקט ויותר יקר…אבל במחשבה שניה עדיף לעלות על אוטובוס מקומי. פחות נבלוט.."

פתח גלריה במסך מלא